יש אנשים שנקשרים למקומם בגלל שנולדו
בו. אני נולדתי בחיפה, אבל מה לי ולחיפה?
אני חי בירושלים מגיל חצי שנה. גם הוריי
והורי הוריי לא נולדו בה. אני כאן בגלל שהוריי החליטו, משום מה, לגור כאן, ולא נוח
לי לטרוח לחפש לי עיר אחרת. אמנם יצאתי מירושלים לשלוש שנים, לרגל שירותי בצבא
הסדיר, ולעוד כשנתיים כשגרתי במושב, סמוך לירושלים, אבל בסך הכל אני ירושלמי למעלה
משישים שנה. אבי, שבמסגרת תפקידו כשוטר נאלץ להתמודד עם הפגנות השבת של החרדים,
שאותן הנהיג הרב עמרם בלוי, נהג לומר לחבריו: "הבן שלי ועמרם בלוי לא יוצאים
מירושלים בפרינציפ". אבל לא היה לי שום "פרינציפ". כשבא לי לצאת לא
יצא לי. כשיצא לי- לא בא לי. יצא שלא יצאתי.
בעל סטודיו לגרפיקה, שמכיר אותי כצלם,
הכתיר אותי ברשימת הדיוור שלו בתואר "ירושלמי מקצועי", ולמרות זאת אינני
אוהב את ירושלים. אולי בגלל שלא ישבתי לי בבית קפה עם רשימה של ערים לבחירה. ואולי
בגלל שירושלים היא עירי האחת והיחידה, בעוד שאני אחד מני בניה הרבים. אפילו דורי
הוא אחד מני דורותיה הרבים, שהרי ירושלים היא עיר עם היסטוריה ארוכה מאורך הגלות.
יש אנשים שנקשרים למקומם בגלל שהוריהם
קבורים בה. אבי קבור בהר המנוחות בירושלים, אבל אינני נוהג לבקר את קברו. די לי
בנוכחותו בחלומותיי. סבתי קבורה בתל אביב. הורי הוריי האחרים נספו בשואה. השואה
מעוררת בי רגש של אימה, ירושלים... של אדישות.
יש אנשים שנקשרים למקומם בגלל שילדיהם
נולדו בו. ילדיי נולדו בירושלים, אבל אינם חיים בה. אולי, אם הייתי מאוהב
בירושלים, לא היו נוטשים אותה. גם אינני קשור רגשית לשכונה שבה גדלתי, מקור חיים,
מה גם שלפני כארבע שנים הרסו את הבית שבו גרנו, והותירו במקומו בור שאין לו תכלית.
גם שכונות אחרות שבהן גרתי כמה וכמה שנים, כמו גילה, בית הכרם, ורסקו, אינן
מלחלחות את עיניי.
יש אנשים שנקשרים לפריס, עיר האהבה,
בגלל שהכירו בה את בנות זוגם. אני הכרתי את בת זוגי בספרייה הלאומית בירושלים, אבל
בשבילי הספרייה הלאומית היא רק ספרייה.
המיסטיקנים אוהבים את ירושלים בגלל שהיא
עיר מיסטית, עיר שעולים אליה לרגל, עיר שהנביאים ניבאו בה, שמייסדי דתות שוטטו
בחוצותיה ועשו בה נסים. אני אוהב אמנם צירופי מקרים, אבל אינני מיסטיקן, את ספר
"הזוהר" לא רק שלא קראתי, אלא שגם לא נראה לי שאקרא. בשבילי ירושלים של
מעלה היא הנוף שנשקף מחלון המכונית כשמתבוננים בשמים. אפילו צילמתי אותם, ממוצא עד
גשר המיתרים, בסרטון וידאו. מיסטיקן אחד סיפר לי בעצב שאינו חי בירושלים בגלל
שאינו ראוי לחיות בה, שכל מי שחי בירושלים הוא ברמה רוחנית גבוהה, אחרת ירושלים
הייתה מקיאה אותו מקרבה.
ירושלים היא העיר שלי, ואני בנה. אינני
אוהב עיר אחרת, אבל גם אינני אוהב אותה.
ובכל זאת אני מכיר אותה לא רע. בעיקר
בגלל שבשנים האחרונות אני יוצא מדי בוקר לפני הזריחה לצלם בה, אבל לא לצלם אותה.
הנושא הוא בחזית וירושלים ברקע, טפל לעיקר. פעם הזמנתי זוג, ידידים שמתגוררים בנס
ציונה, לסיור שקראתי לו "ירושלים האינטימית". מדריכי תיירים לוקחים את
לקוחותיהם למקומות שהם מכירים. אני לקחתי את ידידיי למקומות שלא הכרתי. ירושלים
היא אינטימית ככל שהיא נגלית לראשונה. בפרט בשלג, בערפל, בלילה, ולפני הזריחה. אז
היא מגלה פנים שלא מכירים בה. אבל זה נכון לגבי כל עיר. יותר ממה שאני קשור לירושלים
אני קשור למצלמה.
בגלל שאני חי בירושלים עוד מלפני
שהתפתחו אצלי ההכרה ותת ההכרה, היא מופיעה, בלית ברירה, ברבים מן השירים שכתבתי.
יותר ממה שאני קשור לירושלים אני קשור לשירה, קשור למילה. ירושלים, בשבילי היא עיר
מילה מוקפת י-ם. יו"ד שלי יהודית... מ"ם שלהם מוסלמית... וביניהן מקף.
אולי ההוכחה הכי טובה לכך שאינני אוהב
את ירושלים היא שאני מוצא בה פגם אחר פגם, שהרי האוהב נוטה לעצום את עיניו מלראות
ברעת האהובה. כשאני הולך בין הבתים הערביים של בקעה, אבו תור, קטמון, טלבייה,
ממילא ... אני מרגיש כמו גזלן. כשאני שומע את המילה ירושלים אני תוהה מה המשמעות
של המילה הזאת ביבוסית, שהרי בעברית אין לה שום מובן.
הדתיים, כמו אחותי, שאוהבים את ירושלים
בגלל שהיא עירו של אלוהים, אומרים לעצמם: "מה הוא רחום, אף אתה היה רחום, מה
הוא נקרא קדוש, אף אתה היה קדוש"...
מה הוא תושב ירושלים- אף אתה היה תושב ירושלים. אבל אני אינני דתי. ועם זאת
אני כל כך מושפע מהתנ"ך שכשגרתי עשר שנים בגילה הרגשתי לא נוח מזה שאני חי
בשכונה של אחיתופל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה