העברית ואני

למרות שנולדתי בארץ, בשנה שבה קמה המדינה, דברו אצלנו בבית בהונגרית, כך ששפת האם שלי היא הונגרית, ועברית היא עבורי שפה שנייה. אחת המילים הראשונות שהוצאתי מפי, לאחר שראיתי חיפושיות בחצר ביתנו, הייתה: "בּוֹגָרים" (המילה ההונגרית bogár משמעותה חיפושית).

אבי ידע עברית מלימודיו ב"חדר", והצליח לדבר בה בלי מבטא הונגרי, אבל בעברית של אמי בלט מאד המבטא ההונגרי, וילדיי הקטנים צחקו מאד כשהיא הזמינה אותם לגשת לשולחן כי "האוהל מוהן".

רבים מאלה שנודע להם שאני דובר הונגרית טרחו לספר לי את הבדיחה על הונגרי שמבקש במלעיל בבית המרקחת לקנות מטאטא קטן בשביל שיניים. הבדיחה הזאת היא לא רק על ההונגרית, היא חלה על ההברה האשכנזית, שבה כתב ביאליק את שיריו, למרות שלמדתי אותם במלרע, כי ההברה הספרדית ניצחה את ההברה האשכנזית בקרב על ההברה.

בהונגרית אני אנאלפבית. עברית ידעתי לדבר לפני שידעתי לכתוב. בכיתה אל"ף למדתי לכתוב עברית מן המורה יעל אריאלי, אבל את המהירות, שבגללה הכתב שלי איננו קריא במיוחד, פיתחתי בעצמי.

עוד כשהייתי בבית הספר היסודי תיעבתי את המשתמשים במילים לועזיות, אף כי שעשע אותי כשנודע לי שהמילה "לועז" היא ראשי תיבות של "לשון עם זר". עד היום יש לי הרגל להמיר את המילים הלועזיות שיוצאות לי תוך כדי כתיבה במילים עבריות. היה לי שכן, בן גילי, שידע רק עברית, אבל ידע בעל פה את המילון הלועזי עברי. הוא נהג לחוד לי חידות מעצבנות כמו: "מה זה פרפורציה?". מצד שני הכעיסו אותי אלה שהשתמשו בתאריך העברי במקום בתאריך הלועזי, כי הייתי צריך לטרוח לחפש מהו התאריך הלועזי שאליו הם מתכוונים. סלדתי גם מדקדקני העניות שלימדו את עצמם להגות חי"ת ועי"ן.

אני מייחס השפעה מסוימת להתעמקות שלי בעברית לכך שבמהלך לימודיי בבית הספר התיכון התיידדתי עם נינו של אליעזר בן יהודה, והכרתי באמצעותו את דודו, משה חובב, שהיה קריין אגדי בקול ישראל.

בבית הספר התיכון למדתי במסכת בבא מציעא על מטבעות שהתפזרו ["אתבדורי אתבדור"]. המורה, מנחם בקר, העיר שמכאן המילה בידור. זאת הייתה, עד כמה שאני זוכר, הפעם הראשונה שבה נדלקתי על משמעותן ועל מקורן של מילים עבריות. אני גם זוכר שקראתי על לוח המודעות פרסומת בלי ניקוד לסרט "טרזן בניו יורק", ולא הבנתי לשם מה צריך טרזן לירוק את הבנים שלו.

בשירות הסדיר שלי קראתי בעיתון שעמוס עוז, שהתגורר אז בקיבוץ חולדה, יוצא למסע לחקר העברית. שלחתי לו גלויה, באמצעות נחלאי ששרת בקיבוץ חולדה, שבה שאלתי אם אפשר להצטרף אליו למסע. הוא ענה לי שהמשפט שקראתי היה רק סוג של ניסוח, ולא הייתה לו כל כוונה להציע למישהו להצטרף למחקרו.

בסוף השירות הסדיר שלי, בשל"ת המאוחר בקיבוץ רביבים, התחלתי לכתוב שירים... בעברית. אחד השירים הראשונים שכתבתי היה שיר תהילה לשפה העברית:

            לשפה העברית יש בגדי עבודה ששה ימים בשבוע: בגדים של מלח בלי כפתור במכנס, קצרים             של קיבוצניק פרוע... ביום השביעי תעטה כסות של חן, שמלה לבנה אין רבב בה. תכה בכנפיה, אל על תינשא... תתגדל תתקדש כי שבת לה.

בתחילת לימודיי באוניברסיטה הכרתי את יהודה ליבס, לפני שנעשה לפרופסור ידוע לקבלה. הוא שלף מהספרייה שלו פירוש אונקלוס, והוכיח לי שהמילה השתדל משמעותה התאמץ. בשנים האחרונות אני נוהג לקרוא על מילים שמעניינות אותי בלקסיקון לתנ"ך מאת גזניוס. אפילו רכשתי לצורך זה את מילון הצירופים של רוביק רוזנטל.

באוניברסיטה למדתי ספרות עברית. בעיקר הרשימה אותי שירת ספרד, שהוכיחה לי עד כמה אני בור בשפה העברית.

בהשפעת לימודיי בחוג לספרות עברית הבנתי, בין היתר, שלא רק ששתי המילים המקראיות "שפה" ו"לשון" הן מילים נרדפות, אלא שהן גם מטונימיות. הלשון היא איבר הגוף השוכן בתוך הפה, ואילו השפה ממוקמת בין הפה לבין מה מחוצה לו, ושני אברי גוף אלה מייצגים את יכולת הדיבור, אך מתעלמים מיכולת הכתיבה, כמו שהמילה "מעלית" מתעלמת מהיכולת של המעלית לרדת.

לאחר השנה הראשונה ללימודיי באוניברסיטה פרסמתי בעיתון "דבר" שמונה שירים. הגשתי אותם לעורך המדור הספרותי ("משא"), מנחם ברינקר, מנוקדים, אבל לא ידעתי את כללי הניקוד, כך שהיה עליו לנקד אותם בעצמו. בתקופה שבה למדתי עוד הייתה בחוג לספרות עברית בחינה בניקוד, שרוב הסטודנטים נכשלו בה. הבחינה הזאת הפכה את הניקוד לעיקר ואת הספרות לטפל. אי אפשר היה לקבל את התואר הראשון בלעדיה. היו תלמידים רבים שניגשו לבחינה הזאת שוב ושוב. גם אני נכשלתי בבחינה הזאת בפעם הראשונה, אבל בפעם השנייה הצלחתי לעבור את הבחינה הזאת לאחר שלמדתי אצל אשתי, שהמציאה שיטה קלה ללימוד הניקוד, שאותה אפילו אני הבנתי. גם לאחר שעברתי את הבחינה בניקוד לא ניקדתי את השירים שלי. בסופו של דבר המשכתי לכתוב שירים במשך עשרות שנים לא רק בלי ניקוד אלא גם בלי לחלק את המילים לשורות, כנהוג בשירה, וגם את השירים שכבר חילקתי קודם לכן לשורות פרסמתי מחדש באינטרנט כאילו היו פרוזה. במשך כאלפיים שנים העברית הסתדרה בלי הניקוד. הניקוד הומצא רק בראשית ימי הביניים. התנ"ך כולו, שעליו מתבססת העברית לדורותיה, נכתב בלי ניקוד, בלי פיסוק ובלי טעמים.

באוניברסיטה נודע לי, להפתעתי, שהיה למשוררי תור הזהב בספרד מילון לחרוזים. בהשראתו תכנתתי את המחשב להוציא לי חרוזים מטקסט נתון. תכננתי להוציא לאור מילון לחרוזים, אבל התגלה לי שפרופסור יעקב שויקה, שגר באותו רחוב שבו אני גר, כבר המציא תוכנה כזאת.

כשהייתי ילד הייתי משוכנע שהעברית היא השפה המקורית שבה ברא אלוהים את העולם [2], אבל האמונה הזאת נסדקה לי כשנודע לי שהשפה האוגריתית, היא עברית שקדמה לעברית. תגלית זו עוררה אצלי שאלות לגבי אמיתות התנ"ך: האם דיברו עברית בגן עדן? האם פרעה הבין עברית כשמשה אמר לו "שלח את עמי"? אחר כך נודע לי שהפסיקו לדבר עברית ועברו לארמית בתקופת יהודה הנשיא, בסביבות שנת 200 לספירה... כמה עשרות שנים מאוחר יותר נטשו העברים את הכתב העברי ועברו לכתב אשורי. חשבתי לעצמי: האם חז"ל לא ידעו עד כמה העברית חשובה? לאחרונה גיליתי שכבר בתקופת התנ"ך החלה נטישת העברית: וּבְנֵיהֶם חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית, וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם (נחמיה יג, כד).

עוד פיחות בערכה של העברית בעיניי היה כשהבנתי שהעברית של היום מורכבת מן העברית המקראית ומן השפה הארמית. בגלל שעברית היא שפה אחת שמורכבת משתי שפות יש בה כל כך הרבה מלים נרדפות. וכך במקביל ל"מתי" המקראי יש לנו מ"אימתי" בלשון חכמים, במקביל ל"איך" - "כיצד", במקביל ל"שמש" – "חמה", במקביל ל"סלח" – "מחל", במקביל ל"יען כי" – "משום ש...".

במחשבה שנייה העברית מורכבת משלש שפות: עברית, ארמית ולועזית. בהערכה גסה ניתן לומר שכל אחת משפות אלה מהווה שליש ממה שנוהגים לסכם במלה "עברית". לארמית אינני מוצא הצדקה או שימוש, אבל הלועזית יכולה לשמש כקיצור דרך ללומדי העברית, הרי שליש ממנה הם כבר מכירים. לצורך זה חיברתי ופרסמתי באינטרנט מילון חלקי ובו כמה מאות מילים כמו אמבולנס וסופרמרקט.

כלל לא שמחתי לגלות כי ירושלים היא שם יבוסי, וכי שמות החודשים העבריים שאולים מן האכדית, כמו גם שמות המספרים העבריים, למרות שחלקם מוזכרים בתנ"ך. כלומר, השפה המקראית עצמה איננה טהורה כי היא מכילה מילים שאולות מתרבויות שכנות. אמנם היהודים נהגו עד לאחרונה לערוך את חישובי המספרים באותיות עבריות, אבל בימינו אנחנו כבר משתמשים בסימנים מתמטיים הודיים ערביים כמו 123. אפילו שמות האותיות העבריות אינם שמות עבריים.

בהשפעת לימודיי בחוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, כתבתי קובץ של שירים שכותרתו "מי אני". כתבתי שאני לא המצאתי לא את העולם ולא את האדם, לא את הגוף ולא את הנוף, מצאתי: את השפה, את הכתב, את הדיו, את העט, את הדף - מצאתי... והתחלתי לכתוב.

כתבתי מחקר על "שורשי השורשים" שבו ניסיתי להראות שהשורש העברי הוא במקור בן שתי אותיות. לאחרונה גיליתי שפרופסור זאב בר לב פרסם מחקר באותו שם ובו הוא מנסה להוכיח כי "העיצור הראשון של כל מילה בעברית (חוץ מתחיליות) הוא השורש והעיקר של מה שמתקבל לבסוף כתלת שורש".

גיליתי שהעברית, כמו חלונות בית המקדש, מתחלקת לשכבה שקופה ולשכבה אטומה. יש מילים שניתן להבין כמו "מקדש" שמקורה ב"קדוש", ויש מילים שלא ניתן להבין מה הקשר בין אותיותיהן לבין משמעותן כמו קדוש. מדוע צירוף האותיות ק ד ש מייצג קדושה? בפסוק לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א), מרגע שאנחנו יודעים שהמילה "עת" היא מילה נרדפת ל"זמן", הקשר בין "עת" לבין המלים הנגזרות ממנה ("עיתון", "עיתונות", "עיתונאי"...) שקוף; אבל הסיבה לכך שדווקא צרוף האותיות "עת" משמעותו "זמן" אינה שקופה, כשם שהסיבה לכך שצרוף האותיות "זמן" משמעותו זמן אינה שקופה.

בשנת 2004 כתבתי תסריט, שלא הוסרט, לפי הסיפור "חתן דמים" של הזז שבו ניסיתי להמחיש לצופה את בורותו בעברית.

משנת 2006 חקרתי במשך מספר שנים את סמל המגן דוד, שהוא סמל סימטרי שבו הימין זהה לשמאל, החלק התחתון לעליון, והחלק הקדמי לאחורי. גיליתי שמלים אחדות שמאפיינות את הסמל הזה הן פלינדרומים: דוד (שהוא הבן של ישי), שש (שממנו מורכבים השושן והשושנה) חוח (כשושנה בין החוחים), וו... ברבות השנים הרחבתי את ענייני בפלינדרומים לתחומים נוספים. עוד תחומים שהעסיקו אותי רבות הם ההומונימים (מילים שיש להן כמה משמעויות, כמו "ימים" "רב" "סב") וההומופונים - מילים שנשמעות אותו דבר, אבל משמעויותיהן שונות, לדוגמה: עברית נשמעת כמו
 עוורית (שפת העוורים); "לבש" שנשמעת בצרפתית כמו  LA VACHE (פרה).

החל משנת 2009 פרסמתי כתבות רבות בנושא העברית המקראית בבלוג שלי "השפעת התנך על חיי היום יום בישראל". בין הכתבות האלה: "מושגים גיאומטריים שמקורם במקרא", "כמה מלים עכשוויות שימושיות שמקורן מקראי", "פירושים מקראיים בשירה העברית החדשה", "השפעת התנ"ך על חידושי הלשון של אליעזר בן יהודה", "משמעות מקראית ומשמעות עכשווית". באחת מני כתבות רבות על מקורן המקראי של מלים עבריות כתבתי שיש טעם מיוחד בידיעת מקורה של מלה, איזה ערך מוסף של הכרות אינטימית, ביחד עם רגש של יראה, שמתעורר, בדרך כלל, כאשר מציצים אל תוך מעמקי ההיסטוריה של השפה, רגש שמתעורר לעתים בסיור באתר ארכיאולוגי...

בשנת 2010 התחלתי לצלם צילומים אמנותיים ובעקבות תחביבי החדש התעמקתי במשמעות מילים של צבע: האצבע בהצביעה צובעת את הירק בירוק, את הורד בוורוד, את הזהב בצהוב, את האפר באפור, את הסיגלית בסגול, את הלבנה בלבן.

באינטרנט תרגמתי את רוב הכתבות שלי מעברית לאנגלית. תוך כדי תרגום שיפרתי את המקור, כי זו תועלתו הסמויה של התרגום, שהוא מאיר את המקור באור חדש.

בניסיונות שלי לתרגם מעברית לאנגלית שירים שכתבתי גיליתי שיש קושי רב בתרגום מלים שגזורות ממלים אחרות, ומקבלות מהן את משמעותן [1]. בהשראת תובנה זו כתבתי שרק בעברית מתעבים רסיסי המים הדקיקים לעבים, שהם עננים, והגשם מעיד על התגשמות האדים, שהיא המחשה של המופשטים, שהם הדברים כשהם לעצמם, אחרי שהיו להם בגדים.

מצד שני הממשק שבין העברית לאנגלית מעשיר את אפשרויות היצירה. וכך:

            אלוהים נמצא ביו של יונתן, שהוא באנגלית ג'ו. בעברית ג'ו נשאר ג'ו, ואף אחד אינו נקרא יו. אז             ג'ו זה השם של השם; שמו היחיד של השם, שֶכֵּן הוא אחד ושמו אחד, ואין לו משפחה.

בשנת 2013 התעמקתי בשמות המספרים העבריים, במסגרת מחקר על מהות המספרים. בין היתר גיליתי שהקשר בין "שבע" לבין "שבועה" מופיע גם אצל היוונים וגם אצל ההודים.

יש אנשים שגאים באהבתם לעברית, כמו נתיבה בן יהודה. עם שם כמו שלה גם אני הייתי מנותב לשפה העברית ומאוהב בה. שם המשפחה שלה בטח הזכיר לה את אליעזר בן יהודה. למרות אהבתה לעברית נתיבה הטיפה להפסקת הנוהג לתקן שגיאות זה לזה, כי ממילא כולנו שוגים. גם אני מקפיד לא לתקן לאחרים שיבושים בעברית, אבל קשה לי לומר על עצמי שאני אוהב עברית, כי אחרי ששמעתי בעניין רב כמה תכניות "באופן מילולי" של ד"ר אבשלום קור ברדיו... בכל פעם שנתקלתי בו שוב החלפתי תחנה.

 ===

הערות:

[1]

זהו אחד ההסברים האפשריים לאגדה הדנה בקשיי התרגום מעברית לשפות אחרות:

"מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה".

(מסכת סופרים, פרק א', הל' ז').

[2]

כך גם חשב שלמה אבן גבירול כשחיבר, בשנת 1041, את שירו "ענק", שבו כתב: "...היא הייתה מאז שפת כל היקום עד נפלגו אנשי עצת נבערת, בלל שפתם אל לבד בלשון בני עבר לבדה הייתה נותרת, נחלה והנחילה לבניו אב המון, גם הייתה מדור לדור נשמרת"... עוד הוכחה מן המדרש: "אמר לו [אלוהים] ואתה מה שמך, אמר לו אדם, למה שנבראתי מן האדמה" (מדרש רבה, (במדבר טז ג). וגם רבי יהודה הלוי סבר כך: הַלָּשׁוֹן הָאֱלֹהִית הַבְּרוּאָה אֲשֶׁר לִמְּדָהּ הָאֱלֹהִים לָאָדָם וְשָׂמָה עַל לְשׁוֹנוֹ וּבִלְבָבוֹ, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַשְּׁלֵמָה מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת וְהַנְּאוֹתָה לִקְרוּאֶיהָ יוֹתֵר מִכֻּלָּם... וְהִתְחַיֵּב מִזֶּה לָשׂוּם מַעֲלָה וְיִתְרוֹן לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (הכוזרי, מאמר ד).