יום שישי, 31 בדצמבר 2010

1964-1

מיכל ואני


אני בן בית בבית משפח אריאלי. הבת, מיכל, לומדת אתי באותה כתה. האם, יעל, הייתה המחנכת שלי מכתה אל"ף עד דל"ת. האב, פרופסור יהושע אריאלי, מרצה פופולרי להיסטוריה מודרנית. בכל פעם שהוא רואה אותי ברחוב הוא מנופף בידו, ולעתים הוא אף חוצה את הכביש לקראתי.

*
אביו של חברי לכתה שהוא במקצועו מורה לדקדוק, ומחבר של בחינות בגרות בדקדוק. שואל אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. "סופר", אני עונה. בתגובה הוא מספר לי שכתב סיפור קצר על עגל שנולד בניתוח קיסרי וקרא לסיפור "יוצא דופן".

*

אני מתחיל לעשן בגיל 14. איני מסתיר זאת מהורי - אני מניח חפיסת "נלסון" על השידה שליד מיטתי. בבוקר אבי שואל – "אתה מעשן?" אני עונה בחיוב. - ”אני לא מתכוון לממן לך את הסיגריות", הוא מצהיר. אני מוכר בתחילה בקבוקים ריקים לחנות המכולת השכונתית, ולאחר מכן מבקש כסף לסיגריות מאמי...


*
אני משחק פוקר "על סיגריות" עם איתמר ומשה. הסיגריות עוברות מיד ליד וסופגות זיעה כך שבסוף המשחק הן מקבלות טעם מבחיל, ואנחנו זורקים את כולן לפח. 

* 
אני מבקש מכוש מחיים, שכן בן גילי, שגם לומד אתי ב"גימנסיה רחביה". לאחר שאיני מחזיר לו את המכוש בזמן הוא כועס עלי ומרביץ לי ואני מחזיר לו מהלומות, כמובן. לאחר מכן איננו מדברים זה עם זה במשך שלושים שנה, למרות שידידים משותפים אחדים מציעים לעזור לנו להשלים.

*
בבית הספר התיכון אני משחק שחמט עם חבר לכיתה שלמד כמה מהלכים בעל פה מספר שחמט. הוא מנצח את עשרת המשחקים הראשונים ואני את המאה שלאחריהם.

*
אני נוהג לשחק בלילות ששי שחמט בבניין ימק"א שמול מלון המלך דוד. פעם אחת כשאני חוזר משם לקראת חצות, בדיוק בפינת הרחובות יהודה ומקור חיים (ליד תחנת הדלק אורנים שנמצאת שם כיום) חולפת בי המחשבה ששחמט הוא סמל למלחמת הטוב ברע, השחור בלבן, השחורים בלבנים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה