יום שבת, 1 בינואר 2011

1966-2


אני מתרשם כל כך מקריאת שירו של אדגר אלן פו, "העורב", עד שאני "מפיק" לראשונה בחיי אירוע תרבותי. בשמינית, בשיעור האחרון, לבקשתי, קראה את השיר בפני הכיתה המורה שלנו לאנגלית, גברת פישר, שהייתה גם שחקנית חובבת. מאוחר יותר קראתי מאמר של אדגר אלן פו שבו הוא מסביר את האפשרות, האבסורדית-לכאורה, לתכנן כתיבת שיר. בהשראת אדגר אלן פו אני כותב שנים רבות לאחר מכן את השיר: ערב. העורב רעב. עבריין ערבי הבעיר בעירה ברובע העברי עבורי. בוקר. בוקר קרב. קורבן יוקרב, ובקברי ירקב. שיר זה מתוכנן כשיר שמורכב משני פעלים: "בקר" ו"ערב", והעורב (של פו) מופיע בו כבר בשורה השנייה.

*
המורה שלי לצרפתית (מוגברת) המומה מהציון הגבוה שאני מקבל בבחינת הבגרות. היא מנשקת אותי על מצחי ואומרת שבעשרות השנים שהיא מלמדת צרפתית עוד לא היה ישראלי (שלא שהה תקופה ארוכה בארץ דוברת צרפתית) שקיבל ציון כזה.

*
בקיבוץ רביבים אני מתיידד עם אמיל גרינצוויג (שנהרג כמה שנים מאוחר יותר מרימון של מחבל יהודי בעת הפגנה של "שלום עכשיו בירושלים). אני מקנא באמיל כי הוא למד פילוסופיה בבית ספר תיכון בצרפת, בעוד שב”גמנסיה רחביה" לא לימדו פילוסופיה. עם זאת, האופן שבו הוא מדבר על פילוסופיה מקומם אותי.

*
אני מוסק זיתים עם רחל סבוראי, שסיכנה את עצמה ביחד עם מאיר הר ציון, כמה עשרות שנים קודם לכן, כשחצתה את גבול ישראל-ירדן כדי לבקר בפטרה. אני מספר לה שבאתי לקיבוץ בגלל שאני פציפיסט, ובנח"ל יש לי, יחסית, פחות זמן להתאמן להרוג אנשים. רחל סבוראי שולחת אותי מיד לחינוך מחדש אצל הלוחם המהולל מאיר הר ציון. אני מבקר בחווה שלו בכוכב הרוחות, אומר לו שרחל סבוראי שלחה אותי, אוכל אצלו ארוחת צהרים, וכשאני חוזר לקיבוץ כבר אינני מדבר יותר על פציפיזם. בתקופת הצבא עצמה, וגם לאחריה, אני מבטא לעתים דעות מיליטריסטיות.

*
בקיבוץ רביבים. לאחר שאנחנו יוצאים מן המקלחת הציבורית, אני שואל את ינצמן חברי: -"מה תעשה באזרחות?” -"אני? אהיה עיתונאי! ואתה?” “סופר".

*
בקיבוץ רביבים אני מצביע לכנסת בפעם הראשונה בחיי. אני ממשיך להצביע עד המהפך של 77. מאז אינני הולך להצביע.

*
גרעין הנח"ל שלי, שהיה שייך לקיבוץ רביבים, שולח אותי לייצג אותו במוקדמות לאליפות הנח"ל בשחמט. אני נוסע לצפון כשלוש שעות, מפסיד ב"מט סנדלרים", וחוזר לקיבוץ.

*
ממש לפני הטירונות אני נוסע עם ידידי אמיל גרינצוויג לטיול ברמת הגולן. אנחנו נוסעים בטרמפים ואוכלים בקיבוצים כך שלאחר הטיול אני מחזיר לאבא שלי את הכסף שנתן לי להוצאות הטיול, מלבד עלות של שתי בירות ששתינו במסעדה שמעל לנהר הבנייאס. אגב, באותו טיול ביקרנו את אבי בן שמואל שהיה אתנו ברביבים ועבר אחר כך להתגורר בקיבוץ מרום גולן. אבי בן שמואל נהרג מאוחר יותר ב"אסון צור" ב-11 בנובמבר 1982.

6 תגובות:

  1. מה היה אמיל גרינצווייג בקיבוץ? בן משק? נחלאי? ילד חוץ? בן כמה היה ב 1966?

    השבמחק
  2. בשנת 1966 אמיל גרינצווייג היה נחלאי בן 18 בקיבוץ רביבים

    השבמחק
    תשובות
    1. לבטח נפגשנו אם כי אינני זוכר לא אותך ולא את אמיל. זכור לי דווקא יוסי שחם שנהרג בתעלת סואץ

      מחק
    2. שים לב שברביבים השם שלי עוד היה זאב ברקוביץ. הכינוי שלי היה ברקו.

      מחק
  3. לא זכור לי "ברקו". היית גם ב1967 בקיבוץ? הכרתי בקיץ 67 נחלאי מירושלים שסיפר לי שלפני גיוסו עשה את הדרך מירושלים לאבו גוש בריצה. מאוד התרשמתי ממעשהו זה והיום אני מתרשם מכך שבשנות ה 60 ניתן היה לרוץ בכביש ירושלים ת-א. אבו גוש היתה נטועה אז על אם הדרך לת-א.
    עם אמיל גרינצווייג נפגשתי בשנת 1982 והוא היה לי מעט מוכר.
    באשר לרחל סבוראי, לא קיבלתי ממנה סידרת חינוך אך הייתי עד לויכוח בינה לבין בחור "פציפיסטי" בשם: גורן. גבוה ועב בשר. הכרת אותו?

    השבמחק
    תשובות
    1. זכור לי גורן, אבל לא ממש הכרתי אותו. ב- 67 הייתי בטירונות, כך שאם היית ברביבים רק באותה שנה ייתכן שלא יצא לנו להיפגש.

      מחק