בערך מגיל עשרים ואחת עד שלושים אני מגדל זקן עבות. במסיבת פורים שערכו חברי לעבודה אני מופיע ללא זקן. איש אינו מכיר אותי. אני חוטף מידו של המנהל שלי את הסנדביץ'... והוא אינו מזהה אותי. הבן שלי, שהוא אז כבן שש, אומר שאני נראה לו מוכר.
*
איילת, מ"הלימוד" רואה אותי זורק לפח האשפה מחברת עם שירי ילדים שכתבתי על אותיות האלפבית ומבקשת שאתן לה את המחברת במקום לזרוק אותה. השיר היחיד שם שאהבתי היה על האות צד"י: הציד אמר לתוכי: "בוא אלי אבל מיד". "בוא אלי אבל מיד" אמר התוכי לצייד, שבא מיד.
*
שיר בני משחק משחק-מחשב עם פלא, בנו של יוסף, בבית הורי בירושלים, ואני אמור להיות עם שניהם תוך זמן קצר במקום אחר. אחרי שהם מתעלמים כמה פעמים מבקשתי לסגור את המחשב ולבוא אתי - אני מוריד את המפסק בארונית החשמל. אחרי שהם יוצאים מן הבית אני חוזר לרגע להעלות אותו בחזרה. כך גם כשילדי משתוללים בערב בזמן שהם אמורים להיות במיטה - אני מכבה את האור והולך לישון והם באים ונרדמים עלי. אחרי שאני בטוח שנרדמו אני קם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה