במושב שורש, בשבת בבוקר, אני מתעלף בגינה ממכה בראש מעמוד כביסה שאני מנסה לעקור. הדודים שלי, שבאים לביקור של שבת, לוקחים אותי לבית חולים הדסה עין כרם, ושם תופר לי את הפצע רופא מתלמד בן גילי, שהוא גם קרוב משפחה שלי. עד היום, כשאני מסתרק, אני נתקל מדי פעם בתפריו הגסים.
*
דלית אשתי ואני נמנים על אלף התושבים הראשונים של שכונת גילה בירושלים, שכיום גרים בה כארבעים אלף תושבים. אוטובוס קו 10 מגיע לשכונה אחת לשעה, כך שלעתים אנחנו מבלים 59 דקות בהמתנה דרוכה לבואו. כוח הראייה של אשתי כל כך מיוחד במינו שהיא רואה את מספר האוטובוס שבא לקראתנו לפני שאני רואה את האוטובוס, וזאת למרות שעם המשקפיים הראייה שלי תקינה בהחלט.
*
עוזרת הבית הערביה שלנו, עריפה, מלמדת אותי להוציא קוצי סברס מכף היד באמצעות השריית כף היד בקערית עם מי מלח.
*
במילואים, לאחר שאני וחברי למחלקה מתרגלים הסתערות על עמדות אויב המג"ד בודק את המטרות ורואה שאף אחת מהן לא נפגעה. החוויה הזאת מתחברת אצלי מאוחר יותר לתגלית שמנועי חיפוש אינם פוגעים באופן מדוייק בצורכי המידע של הגולש, בעיה שלפתרונה המצאתי את מנוע החיפוש "קיוטיסייבר".
*
במלחמת יום כיפור אני נמנה על גדוד הצנחנים הראשון שצולח את התעלה על סירות גומי. האזור שבו שהיתי תואר לאחר מכן כאחד מן המקומות הכי מופגזים אי פעם. לאחר תום הקרבות אני מרגיש שיש השגחה פרטית בעולם, בגלל שאיש מן החיילים במחלקה שלי, שבה אני בתפקיד של חובש, אינו נפגע, בעוד שבגדוד כולו יש לנו הרוגים ופצועים רבים. אני כותב את השורה: "ורוח אל ליטפה את פני המים/ שהיו פניך שלך".
*
במלחמת יום כיפור, אני מעביר שיעור ביוגה בשעת לילה לאחדים מחברי למחלקה. אנחנו בתנוחת " נר", לצד סוללת עפר, כאשר מעל לרגלינו המונפות באוויר חולפים כדורים נותבים של המצרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה