2012

התבוננות בצילומים שלי

מבוא

התחלתי לצלם בסוף 2005 במסגרת מחקר על מופעיו של המגן דוד בהיסטוריה ובתרבויות העולם. מטרתם של צילומים אלה הייתה תיעודית ולא אמנותית. בני, שיר, שאהב את הצילומים שלי, הציע לי שוב ושוב לצלם גם נושאים אחרים, אבל הייתי שקוע מדיי במחקר, וכמעט ולא התפניתי לנושאים אחרים. בשנת 2009 התחלתי לצלם צילומים במסגרת מחקר בנושא השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל. גם צילומים אלה מטרתם הייתה תיעודית. הידע והניסיון שצברתי באלפי צילומים סייעו לי כשהתחלתי בשנת 2010 להקדיש את זמני לצילומים שמטרתם המוצהרת אמנותית. לאחר כמה חודשים - משנוכחתי שסוג הצילום הזה נעשה לעיסוקי העיקרי - רכשתי מצלמת פנסוניק FZ 38 שאיתה אני מצלם עד היום.

ניתן לראות צילומים אלה בפליקר. פליקר היא תוכנה מקוונת שמאפשרת למשתמשים בה לשתף תמונות ולדון בהן עם הציבור הרחב ועם צלמים אחרים. בחרתי בתוכנה זו בגלל שהיא מאפשרת לראות את הצילומים בגודלם המקורי. לצילום של גרגר של רימון בגודל אגוז יש איכות  אמנותית: הוא מאיר את המוכר באופן מוזר שמעורר השתאות. צילום גדול מאפשר לנו לבחון פרטי פרטים בלי לאמץ את העיניים יתר על המידה. בצילום תיעודי העיקר הוא התוכן, אך בצילום האמנותי יש חשיבות רבה לחלקים, לצבעים ולצורות. פרסום צילום בגודלו המרבי מעיד על יחס של כבוד ליצירה עצמה כמו גם לנמעניה.

מה אני מצלם?

בפליקר סיווגתי כל צילום שפרסמתי באמצעות איזו מילה שמאפיינת את תוכנו: "צל", "השתקפויות", "מופשט", "מאקרו", "שחור לבן", "מקראי", "מִסְגרות", "ירושלים"' ," ראי", FZ38,   גיאומטריה, פוטושופ... כל אפיון שכזה חל על תמונות רבות, אך התבוננות בכל האפיונים ביחד הקלה עליי להבין מה בעצם אני מצלם. רשימת האפיונים התעדכנה תכופות בתחילתה, אך לאחר כמה חודשים התקבעה, וכמעט שלא התווספו אליה אפיונים נוספים. בפליקר ניתן לשלוף באמצעות לחיצה על המילה המאפיינת את כל הצילומים שעליהם היא מצביעה. וכך, כשלוחצים על המילה " מאקרו" התוכנה מציגה בבת אחת את כל צילומי המאקרו שלי.

עם זאת ישנם סוגי צילום שאינם מופיעים ברשימה, כגון: תיעוד או המצאה, אקראי או מבוים, פנים או חוץ, יום או לילה, עם חצובה או בלי חצובה, באמצעות תאורה מלאכותית או באור טבעי, פשוט או מתוחכם, פילוסופי או חברתי... לפי המקום (בית, רחוב, ירושלים, תל אביב) לפי הזמן (קיץ, חורף) לפי התוכן (עץ, פרח, גדר, ענן, חלון), לפי האיכות, וניתן עוד להוסיף ולסווג סיווגים לפי הצורך.

מרשימת סוגי הצילום שלי הבנתי גם שבדרך כלל אינני מצלם אנשים. לפני כשנה וחצי שהיתי חודש בקיבוץ. צילמתי שם מדי יום וכשחזרתי העירה פרסמתי את הצילומים כמצגת בפליקר. חברת קיבוץ שראתה את המצגת העירה לי שהקיבוץ שלה מהזווית שלי נראה יפה ונטוש.

מה מעסיק אותי?

בין הצילומים האמנותיים הראשונים שלי כמה שבמרכזם ראי (עגול, משובח, מתוצרת יפן, בקוטר של כחמישה עשר ס"מ, ממוסגר בעץ) שעליו הונח צמח או חפץ. צורתו העגולה של הראי יצרה מסגרת. השמים הכחולים בודדו את המצולם מסביבתו המקושקשת, והעניקו לו אווירה של ריחוף. מאחר וניתן היה להתרשם משני הצדדים של הנושא – נוסף לצילום גם ממד פילוסופי של עיון בניגודים ולעתים אף במשותף שביניהם.

 נושא הניגודים (ואחדותם) מעסיק אותי ברציפות במשך עשרות שנים, החל מלימודי הפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים בסוף שנות השישים ועד היום. סמל המגן דוד שאותו חקרתי בחמש השנים האחרונות הוא, בין היתר, סמל של אחדות הניגודים. מחקרי בנושא השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל עוסק באחדות הניגודים "דתי" ו"חילוני".

בצילומי הראי המחשתי יחסים בין ניגודים שנוטלים חלק באותו תצלום: מציאות ואשליה, פנים וחוץ, קעור וקמור, למעלה ולמטה. ככל שחלפו הימים הוספתי לצלם בשיטה זו ולפתח אותה. וכך, כשהנחתי את המראה על הארץ וצילמתי רק את השמים הנשקפים בה, התמונה שהתקבלה האירה לי באור חדש את משמעות הפסוק הראשון בתנ"ך, כי השמים והארץ, גם כשהם מנוגדים ונפרדים, יכולים עדיין להופיע ביחד באותו פסוק, ולהשלים זה את זה, כשם שההליכה אינה יכולה לצאת אל הפועל אלמלא רגל ימין משתפת פעולה עם רגל שמאל.

כשצילמתי בלילה צנצנת מוארת של לֶבֶּן על גבי הראי העגול, כפי שהיא נשקפת במראה הגדולה של ארון הבגדים שלי - נראו בצילום שני גדלים של הצנצנת, ואלה גילמו בשבילי את אחדות הניגודים של גדול וקטן, אחדות וריבוי. יש רק צנצנת אחת אבל במראות בבואתה יכולה להופיע פעמים רבות ובגדלים שונים.

צילמתי לאחרונה סדרת צילומים שעסקה בניגודים "מופשט" ו"מוחשי". בכל צילום רואים צורות מופשטות, אך אלה הן, לאמתו של דבר, צורותיהם של עצמים מוחשיים, כמו גג של תחנת דלק, או דוד שמש, או חרך ירי בפילבוקס. בצילום, בהבדל מציור, המופשט הוא תמיד מוחשי, והניגוד ביניהם הוא מילולי ולא ממשי. לסוג זה של צילומים שייכים גם אלה שבהם מופיעות צורות גיאומטריות, כי גיאומטריה עוסקת במופשט, אבל כשמשולש או ריבוע מופיעים במציאות הם בדרך כלל משמשים כצורה של חומר ממשי.

גם שחור ולבן הם ניגודים, אבל המצלמה הדיגיטלית קולטת כל אחד מהם כצבע בין שאר הצבעים. בדרך כלל כשרוצים בימינו להפיק צילום שחור-לבן ממירים את הצבעוני לשחור לבן בלחיצת כפתור, אבל אני לקחתי על עצמי לצלם את השחור-לבן שבמציאות: כך צילמתי גפרור שראשו השרוף שחור והעץ שלא נשרף – לבן.

למרות שהאור והחושך הם ניגודים כשמצלמים אור בחלון, או אש לסוגיה (מדורה, להבה של נר, או של גפרור, או של גז) החושך אמנם שחור אבל האור אינו לבן - הוא לרוב צהוב, ולעתים יש בו צבעים נוספים. גם בציורי הילדים השמש היא בדרך כלל צהובה ולא לבנה.

מסגרת התמונה יוצרת הפרדה בין מה שבתוכה לבין מה שמחוצה לה. כשרואים צל של כביסה מבינים שהייתה כביסה ממשית מחוץ למסגרת.
כך גם לגבי מסגרת בתוך התמונה: בבית החולים הדסה בהר הצופים צילמתי צמרת של עץ אורן שנשקפת מבעד לחלון עגול. מעל לחלון יש שלט ניאון של המילה "יציאה". השלט הוא מחוץ למסגרת והוא מקנה למילה "יציאה" משמעות כפולה: הוא מודיע לאורחי בית החולים היכן היציאה, וגם רומז לצופים בצילום היכן נגמרת המסגרת.

צילמתי סברס מקולף למחצה כך שרואים בתמונה גם את הקליפה החיצונית וגם את מה שבתוכה. היו פירות שרוקנתי מתוכנם כדי שאוכל להדליק נר בחלל שנוצר. האור שמבפנים הבליט מבחוץ את מרקם הקליפה.

בדרך כלל יש כמעט בכל צילום חזית ורקע. המושגים "חזית" ו"רקע" הם ניגודים. על מנת לבטא את אחדות הניגודים צילמתי תמונות שבהן החזית היא הרקע. כך צילמתי תמונה שבה רואים שיח שעליו מאות פרחים, אבל לא רואים שום דבר מאחוריהם; או מדרגות שממלאות את כל התמונה בלי להראות את מה שמעליהן מצדדיהן או מתחתיהן.

מדוע אני מצלם?

השפעת העבר

לפני כמה שבועות ראיתי באזור השוק של מחנה יהודה גרם מדרגות אבן מחוץ לבית ישן, אבל היו שם אנשים שלא היה לי נעים להפנות לעברם את המצלמה, ולכן לא צילמתי. מאז ראיתי כמה גרמי מדרגות שכאלה בכל מיני מקומות בעיר, אבל לא היה מספיק אור, או שהסביבה לא התאימה. לבסוף מצאתי ברחוב שמשון בבקעה גרם מדרגות מושלם שכזה ונדמה היה שמצאתי אותו לא בגלל שהוא הפתיע אותי אלא בגלל שהקפיץ של הזיכרון הישן השתחרר. יש לי רשימה שהולכת ומתארכת של נושאים לצילום, ומתוכה אני מצלם. וכך אני מגלה לאחר מעשה שקרן האור שבוקעת מתוך ענן היא נושא שהתחיל להעסיק אותי לפני עשרים שנה כשכתבתי את השורה: קרן אור פולחת עב. נושא חדש שהתחיל להעסיק אותי לאחרונה הוא טבע עירוני: איך אנחנו מכניסים צמחים לעציצים משונים, מאלצים עצים להתיישר עם קירות, צפרים עם חוטי חשמל, חיות עם כלובים, אנשים עם רמזורים.

הצילום כמשחק

בסדרת תמונות אחרת שיחקתי עם הדמיון המילולי שבין המלים "רקע" ו"מרקע", והצבתי פרחים (ואפילו חתולה) לפני המסגרת של טלוויזיה כבויה, כך שלא לגמרי ברור לצופה היכן הפרחים  נמצאים- במציאות או במציאות הוירטואלית.

בשבילי צילום הוא משחק. מפעם לפעם אני ממציא לעצמי כללים חדשים: לצלם שמות שעשויים מן הדברים שעליהם הם מצביעים, כמו השם "כפתור" שאותיותיו מכפתורים, או השם "בצל ירוק" שעשוי מגבעולים מכופפים של בצל ירוק. לצלם חזית דהה על רקע מסנוור. כמו תמונה של כמה מלבנים דהים מתוך גדר ברזל על רקע קיר פח מסנוור ומטושטש של משתלה שסמוכה לגן הבוטני בירושלים. לגזור מלה בקרטון ולצלם את הצל שהיא מטילה על דברים שונים, כמו המילה צל על ספסל בגן או על כד או על כובע.

פוטושופ

כשיצאתי לגמלאות למדתי במשך כמה חודשים "לשחק" בפוטושופ באמצעות ספר עב כרס בשם "המדריך המלא לעיבוד תמונה". ההשקעה הרבה הצדיקה את עצמה בשמונה השנים שחלפו מאז, ואני שמח על כל הזדמנות נוספת להשתמש בתוכנה זו.

כשאני עושה שינוי בתמונה אני תמיד מציין שהשתמשתי בפוטושופ לצורך זה. בנוסף, אינני שומר לעצמי את הזכויות על העבודות שפרסמתי בפליקר. משום כך היה קל למחברי מאמר באתר אינטרנט בשם "פרויקט דמוקרטיה" להשתמש בצילום של עבודה שלי. הם כתבו נגד "הצעת חוק הדגל, הסמל וההמנון" ש"נועדה להרחיב את האיסור שקיים לפגיעה בכבוד הדגל", והביאו לדוגמה צילום של עבודת אמנות שעשיתי בפוטושופ, שבה פסי הדגל הישראלי משמשים במקום סימן השוויון בנוסחה 1+1=2. מתחת לתמונה היה הכיתוב: " דגל ישראל בתוך משוואה. עילה למאסר"?

דוגמה לשימוש מסובך בפוטושופ שהוא בבחינת המצאה שהמצאתי: צילמתי גזע עץ כרות. העתקתי מגן דוד כחול מויקיפדיה. שיניתי את צבעיו לשחור-לבן. הבלטתי אותו באמצעות פקודת ההבלטה של פוטושופ . הדבקתי אותו על גזע העץ הכרות, ומחקתי את קוויו הפנימיים. התוצאה: מגן דוד שנראה כאילו גולף בתוך גזע עץ כרות. אם מישהו היה לוקח על עצמו לבצע את הגילוף בפועל היה עליו להשקיע בכך כמה שעות. אני השקעתי ביצירה זו כמה דקות. באופן דומה הדבקתי את דיוקני על מטבע, כמעין בדיחה על דיוקנאות מלכים על מטבעותיהם. זוהי גם דוגמה לצילום מתוכנן שלא הייתי חשוב עליו כלל אלמלא  למדתי לעבוד  עם תוכנת פוטושופ.

השפעת התנ"ך

כבר ביולי 2008, בתקופה שבה עדיין לא עסקתי בצילום אמנותי כתחביב עיקרי שלי, פרסמתי בפליקר סדרת תמונות בשם "מלכות השמים". בכל תמונה רואים בדרך כלל פס צר של ארץ על רקע עצום של שמים. הסיפור שמאחורי סדרת תמונות זו הוא שבמשך שנים הייתי הולך בירושלים מדיי יום במסלול קבוע לחיזוק סיבולת לב ריאה - עד שיום אחד הרמתי את העיניים אל השמיים והבנתי שהם מראה אחד, רחב ופתוח, שכולנו חווים אותו. בירושלים המבט נחסם בכל עיקול של המדרכה. פה ושם ישנן נקודות תצפית שמשקיפות על נוף הררי, אבל אין כמעט חוויה של נוף פתוח שנמוג באין סוף מלבד כשמתבוננים בשמים. לפתע הבנתי במשמעות חדשה את הביטוי "ירושלים של מעלה" כשמים שמעל לירושלים.

באחד הצילומים בסדרה זו מופיע שלט של בית כנסת ועליו הפסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". בעיניי החילוני שלי, השלט הזה הצביע על השמים שמעליו, שהם השער להרגשת השותפות האנושית של כל מי שחי מתחת לשמים. בשלט אחר שצילמתי היה כתוב "הנהלה חדשה" ובעיניי הייתה לצילום משמעות של אלוהות חילונית, טבעית, לא ממוסדת ואמיתית. שלט שמודיע שתחנת דלק פתוחה 24 שעות ביממה קיבל אצלי את המשמעות שהשמים פתוחים 24 שעות ביממה, וכל מי שמתעניין במלכות השמים רשאי להביט למעלה ולהתמסר לה. שלט שעליו המילה "הולילנד" קיבל את המשמעות שארץ הקודש איננה ארץ ישראל שלמטה אלא השמים שמעליה, שמסמלים את המכנה המשותף לבני כל הדתות, את הגשר שמעל לתהום של הניגודים הפוליטיים והאידיאולוגיים למיניהם. חילוני שמתבונן כך בשמים הוא דתי בעיניי. דתי שמתבונן כך בשמים הוא חילוני בעיניי. חווית השמים ממחישה את אחדות הניגודים חילוני-דתי, ומבטלת את המאבק ביניהם.

נושא זה העסיק אותי גם כשצילמתי מתפללים בכותל המערבי במסגרת של פתקים לאלוהים. מתחת לתמונות כתבתי שאם אתה רואה צילום של מתפלל בכותל סביר להניח שהצילום הוא מעשה ידי חילוני, שמתבונן בחווית הקשר שבין האדם לאלוהיו מבחוץ. עם זאת הכותל משמש כזירת מפגש לחילוניים שבאים לצלם ולדתיים שבאים להצטלם.

ניתן ללמוד על השפעת התנ"ך עליי מכותרות רבות של צילומיי. לעתים הכותרת היא מיקום של פסוק בתנ"ך, או ציטוט של חלק מפסוק. לאחרונה צילמתי מגדל מגורים במתחם הולילנד שחציו העליון נעלם בענן. בכותרת כתבתי: כִּי עֲנַן ה' עַל-הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם. בכיתוב שמתחת לתמונה הסברתי שהמילה "משכן" תופסת גם לגבי שיכון, או מגדל מגורים, שבו שוכנים בעלי דירות, ומשמשים אלה לאלה  כשכנים. לעתים הרעיון לצילום מקורו בהשפעת הדת עליי, כמו ענן בצורת קו מאונך ששיניתי את צורתו לצורת הספרה אחת להראות שבחשיבה הדתית אחדות האל מסומלת באחדות השמים.

שיקולים אמנותיים

מקוריות

כשאני מתלבט אם לצלם משהו אחת השאלות העיקריות שאני שואל את עצמי היא האם הצילום יהיה חדש עבורי. כשאני רואה ציפור יפה אני אומר לעצמי "אה, יש כל כך הרבה צילומים ישנים של ציפורים, מה זה ישנה אם יהיה עוד צילום אחד כזה?"

בשביל שאצלם ציפור צריך להיות איזה סיפור מיוחד מאחורי התמונה. טיילתי באזור מנזר המצלבה, ופגשתי דוכיפת, שלא רק שלא חששה ממני – היא אף דגמנה עבורי בהתלהבות. אבל את תמונת הציפור, יפה ככל תהיה, אינני מחשיב כיצירת אמנות. היא מחקה את המציאות אבל היא לא משנה אותה.

סוג אחד של צילומים שהוא מקורי שלי, ואשר איתו אני שלם לחלוטין, הוא צילומי המצאות. כאן איכות הצילום חשובה אבל לא חיונית. אם הצלחתי לקלף קלמנטינה ולבנות אותה מחדש רק מקליפותיה - ברור לי שאף פעם לא ראיתי תמונה כזאת.

לעתים ההמצאה היא בהבלטה לעיניי כול, באמצעות תוכנה לעיבוד תמונות, של משהו שנחבא בצילום. כך קרה לי עם צילום של ענני גשם שחורים שהסתדרו להם סביב פיסת שמיים כחולה בצורה של כמעט-מגן-דוד. בעקבות פרסום תמונה זו פנתה אלי אוצרת שהכינה תערוכה בנושא סמלים. היא ביקשה ממני להדפיס את הצילום הזה ולשלוח אותו אליה, וכך עשיתי. יש צלמים שמתנגדים לסוג כזה של שינוי המקור, וקוראים לזה זיוף, אבל ראוי לשפוט יצירה על פי תגובת הצופה ולא על פי קריטריונים של בית משפט.

לעתים ההמצאה היא הפיכת הצילום לחידה ויזואלית, שבלעדי ההסבר אינה מובנת לצופה. לעתים אף איני מסביר לו, כי ההסבר עלול לקלקל את ההנאה. באחד הצילומים החידתיים שלי רואים ערימת קרטונים ארוזים באופן מאד דחוס, אך גם נאה, קשורה בחבל שעובר במרכזה. הצילום הזה שייך גם לסדרה אחרת של צילומים, שגם לגביהם לא הייתה לי התלבטות אם לצלם או לא. בסדרה זו מופיעים פריטים רבים זהים שהמראה הכולל שלהם רחוק מאד מהמראה של כל אחד מהם בנפרד. בסדרה זו ניתן לראות גם עיתוני יום ששי שמונחים מקופלים זה על גבי זה בערימה, כשהכיתוב שלהם הפוך, ורואים על כל אחד מהם חלק מדיוקן של אישיות פוליטית.

הפתעה

אני מתאר לעצמי שיש צלמים שיודעים בדיוק מה תהיה התוצאה אחרי שהם לוחצים על כפתור ההפעלה של המצלמה. אני אינני מאלה. אצלי יש מרחק עצום בין התוצאה שאני מצפה לה לבין התוצאה הסופית. לעתים אני בטוח שהתמונה תצא חדה והיא יוצאת מטושטשת. מקווה לבהירה ומקבל כהה. אבל לעתים התוצאה מפתיעה אותי לטובה. בעיקר כשנכנס לתמונה גורם שבכלל לא שמתי לב אליו. כך למשל צילמתי פעם את הירח מעל לחומת העיר העתיקה בירושלים. מאחר ולא הייתה לי חצובה הנחתי את המצלמה על גג של מכונית, והעדשה קלטה את הגג לכל רוחבו. לא ברור לצופה שמה שהוא רואה זה גג של מכונית. נדמה לו שהוא רואה בתמונה אגם שקט שמגיע עד חומת העיר העתיקה, ובאגם השתקפות של הירח ושל העצים שלפני החומה.

לעתים הצילום האמנותי נדחף לי לתוך מסגרת הצילום. כך קרה כשניסיתי, ללא הצלחה, לצלם מטפס ירוק על גזע של עץ אורן מיובש, כשלפתע ראיתי בפריים צללית של עלה בודד של המטפס על רקע מטושטש של חזית של בית דירות. כך גם קרה כשצילמתי את הכלבה של השכן. לפתע ראיתי במסגרת הצילום שכשהכלבה זזה יש זווית שבה הצל של הראש על האגן נראה כאילו יש לה ראש נוסף. משהו דומה קרה לי גם כשצילמתי את החתולה שלי והיא הזיזה את הראש במהירות. העדשה קלטה שני ראשים וגוף אחד.

בפרויקט הצילומים של מגני הדוד ובפרויקט הצילומים של השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל החלטתי לפני שיצאתי מן הבית שהצילומים יהיו בנושא של הפרויקט. בצילומים האמנותיים שלי ההחלטה היחידה הייתה לצאת מן הבית. לא היה לי מושג מה אצלם. צילמתי את מה שהפתיע אותי. לעתים קלטתי את התמונה כמה צעדים אחרי שנתקלתי בה ואז לא התעצלתי לחזור אחורה ולצלם. לעתים הצילום לא יצא מוצלח וחזרתי לאותו מקום שוב ושוב עד שהצלחתי להתאים את התוצאה לאותו דבר שהפתיע אותי: ספסל אדום שמתחבא בתוך עץ בכות בחצר של סניף צופי "מצדה", פירות עגולים של אזדרכת על רקע של קיר שיכון ורוד, גזע עץ זית בצורת גוף של אישה אתלטית, פסים של צל על קוביית אבן שמשמשת כמושב לשחקני שחמט בפינת רחוב ש"י עגנון. ביני לביני אני חושב שאני מתעד את הקשב שלי למונולוג של העולם. הוא מדבר בשפת התמונות ואני מצלם את מה שאני קולט.

גם חלק מן הצילומים שתכננתי וביימתי בבית הפתיעו אותי בקשיים שהערימו עליי. כשניסיתי לצלם מגבוה נר דולק בתוך שני חצאי פרי שרוקנתי מתוכנם - הנר כבה. נאלצתי לבסוף לצלם מזווית נמוכה מאד רק אחד משני החצאים. כשניסיתי לצלם פנס בתוך כובע (שעליו התנוסס דגל ישראל) נדמה היה לי לאחר הצילום שהכובע אינו נראה נקי. כיבסתי אותו ביד, וחיכיתי ללילה הבא עד שהתייבש.

אור וחושך הם ניגודים. אור וצל הם תת סוג של אור וחושך, שהרי חושך הוא הצל שמטיל כדור הארץ על חציו הרחוק מהשמש. בשפת הצלמים "ניגודיות חזקה" היא כשיש הבדל ניכר בין החלקים הבהירים לבין החלקים הכהים בתמונה. צילומים רבים שלי מוקדשים לנושא זה. אני אוהב להמציא מלכודות לאור, להקיף אותו בחומרים חצי אטומים, לתת לו להבליט להם את המרקם. אני משתעשע בלכידת הצל בנפרד ממקורו: ענפי עץ בשלכת, כביסה ברוח, חתול בשמש. כל הקיץ חיכיתי לחורף כדי שאוכל לצלם קרן שמש לבנה מאירה ענן שחור, או צריח מואר של מנזר על רקע של ענן שחור.

באחד הצילומים הראשונים שלי בנושא זה רואים על הרשתות המלבניות שבחלונות ביתי, גם בסלון וגם במרפסת, משולש של אור ומשולש של צל. מין חיבור של גיאומטריה ותאורה.

בדרך כלל אנחנו רגילים לראות צל שחור. משום כך יש אלמנט של הפתעה בצילום של צל צבעוני. צילמתי בקבוק מים שהטיל צל כחלחל.

ההבנה שהשמים שבמראה הם רקע שמתאים מאד לבידוד נושא הצילום הובילה אותי להבנה שניתן להשתמש גם בחושך ליצירת אותו אפקט. צילמתי את עצמי במרפסת המטבח באמצעות פלש, על רקע הלילה. האור של הפלש נעצר בי, ולא האיר את קירות הבניין שמעברו השני של הרחוב. סוג הצילום הזה כל כך מצא חן בעיניי שרכשתי בחנות צילום פנס מיוחד שמאפשר לכוון בו את עוצמת האור הרצויה. נעזרתי גם בפנס כיס, בנר, בגפרורים – אפילו הדלקתי אש בתוך עציץ בטון ריק במרפסת.

בכל תצלום, מציאותי ככל שיהיה, יש אלמנט דמיוני שהרי הוא מעתיק מן המציאות התלת ממדית רק שני ממדים- אורך ורוחב, ואילו העומק שלו, אם יש בו עומק, הוא עומק אשלייתי. בנוסף אין במוצר הסופי, התמונה, עדות לקולות הסביבה, לריח, למגע הרוח, להרגשת הגוף ולריגוש של הצלם. הצילום תולש את חוש הראייה מן המכלול החושני, ומציג אותו, באופן מעוות, בתור חוש בודד ומבודד. על הצופה להשלים את הפרטים החסרים בדמיון, ואם יש לו דמיון והוא צופה בתמונת נוף מראש של הר, הוא יכול לשמוע את התנשפויותיו של הצלם לאחר העלייה התלולה, ואת הרוח הנושבת בפניו. תלישה מהקשר חלה גם על מה שנותר מחוץ למסגרת הצילום.

אהבת הדמיון מסבירה אולי גם את המשיכה לסימטריות של מייצרי התמונות ושל צרכניהן. קל מאד לייצר סימטריות בתוכנת עיבוד תמונות ממוחשבת: מעתיקים את התמונה, הופכים אותה מימין לשמאל (יש פקודה כזאת) ומדביקים אותה לצד התמונה המקורית. סימטריות טבעיות ניתן לראות כשחוצים לשניים פרי או ירק. בצילום דיוקן יש כמעט-סימטריה בין שני צדי הפנים, וכך גם בצילום גוף של אדם או של בעל חיים.

אני אוהב לצלם דברים שמתחזים לדברים אחרים, או מעוררים את דימוייהם בדרך אסוציאטיבית. צילמתי סככת-צל בפתח של חנות למכשירי כתיבה בשכונת בקעה בירושלים. הבד הכהה נקרע משחיקת חורפים וקיצים רבים, ונוצרו עליו קווים שנראים כמו סופת ברקים. כשרואים את התמונה ללא הסבר רואים ברקים בלילה, אבל כשמסתכלים עליה בעיון רואים את המרקם של הבד שממנו הסככה עשויה. כך גם בתמונה שרואים בה רק כמה מלבנים מאורכים לכל רוחבה. המלבנים צבועים כל אחד בצבע שונה. לא ניתן כלל להבין שמדובר בגג של תחנת דלק על רקע השמים הכחולים של ירושלים.

צילומי השתקפות, בבואה במראה, או במים, ואפילו צילומי צל הם נושאים נפוצים מאד בצילום בכלל ובצילומים שלי בפרט. הם עוסקים בעצם ביחסים שבין המושגים המנוגדים "דמיון" ו"מציאות". לעתים מה שמעניין בצילום הוא הצגת המציאות באור החדש של מה שדומה לה. כשצילמתי עלים של עץ שנשקפים בחלון האחורי של מכונית על רקע שמים כחולים, נדמה לצופה שמדובר בעלים ממש, אך כשמבחינים במגב, במסגרת החלון, בחפצים שבתוך המכונית מבינים, לאחר זמן מה, שמדובר בהשתקפות. אני חושב שצילומים מסוג זה הם אמנותיים בגלל שהם גורמים לצופה להתפכח מן האשליה, להתעכב על מה שהוא רואה, לחקור את מה שהוא רואה, להטיל ספק בחוש הראייה שלו. כשהצלם מאלץ את הצופה להשוות את מה שבתמונה אל מה שמחוצה לה – הוא משוחח עם הצופה לא רק על התמונה אלא גם על האופן שבו היא נקלטת. במקרים מעין אלה האיכות של התמונה, החדות שלה, הקומפוזיציה שלה, היופי שלה - חשובים פחות מאשר ההשפעה על ההבנה של המתבונן.

בצילומי מאקרו החלק מתנתק לעתים מן השלם, והצופה מאבד את ההקשר המציאותי. לעתים הצלם יכול לגרום לצופה לאי הבנה במכוון באמצעות חיתוך התמונה. תלישת ההקשר היא מעשה אמנותי. היא מאירה את הישן באור חדש, הופכת את הצילום לחידה, מעניקה לו נופך מסתורי. מסתורין נמנה על מרכיבי היופי – ויוכיח החיוך המסתורי של מונה ליזה.

פלא ומובן-מאליו הם ניגודים. יש שמחה מיוחדת בגילוי של יופי ומשמעות במקום שרוב האנשים מתעלמים ממנו, במקום הכי פחות צפוי, בתוך המובן-מאליו. לסוג זה של צילומים שייך צילום של עשבי בר קטנטנים לצד מדרכת אספלט חדשה. הצופה רואה בצילום צמחים ירוקים קטנים, כמה עלי שלכת שנותנים לו קנה מידה לגודלם של הצמחים, וגרגרים שחורים של חומר לא מזוהה. בלי ההסבר הוא אינו מבין את ההקשר. בדרך כלל חוש הראייה מסנן את המראות החוזרים על עצמם, ולעשבי הבר אין סיכוי לחדור להכרה, אלא אם היא מבקשת לבוא עימם במגע. מה שמשך את תשומת לבי בצילום זה הוא המופשט הקונקרטי- השילוב של כתמי הצבע הירוק הרענן עם הצבע השחור השמנוני של הזפת. ידידה שהגיבה על הצילום הזה בפליקר כתבה לי שהצילום מציית לחוק חתך הזהב – שליש ממנו בצבע שחור ושני שלישים בירוק, וגם זה פלא – כי בכלל לא התכוונתי לציית לאיזה שהוא חוק כשצילמתי.

לעתים אני חולף על פני אותו מראה פעמים רבות בלי לייחס לו חשיבות עד שיום אחד אני קולט שהוא בעל משמעות רבה עבורי. כך קרה לי עם גרפיטי שמופיע בו ציור של צמח הצבר ("סברס") בצורת בן אדם. ראיתי גרפיטי זה מדי יום בדרכי למכולת עד שיום אחד הבנתי שהוא מתייחס לדמותו המיתולוגית של הישראלי, "הסברה" ...וצילמתי. אמנם ניתן להתייחס לצילומי גרפיטי כאל תיעוד של אמנות רחוב, אבל במקרה הזה נדמה לי שאחרי שהצופה קורא את ההסבר שלי חל אצלו שינוי תודעה ביחס לצילום, בדיוק כמו השינוי בתודעה שקרה לי כשהבנתי על מה מדובר בגרפיטי הזה. כאשר צילום מצליח לגרום לנו להבין משהו בעיניים אחרות, הוא מעורר השתאות ("חוויית WOW"), והשתאות היא מרכיב מרכזי בהגדרה שלי של מה שנחשב לאמנות. דבר דומה קרה לי עם גרפיטי שרואים בו פנים של גבר עם זקנקן ושפמפם מטופחים. חלפתי על פניו עשרות פעמים עד שקלטתי שהחלק הימני של הציור הוא בעצם פרופיל של אישה. חווית השינוי בהבנה מתרחשת אצל כל מי שרואה את הצילום של הגרפיטי הזה, אחרי שהוא קרא את ההסבר שלי, ונוכח שאכן הגרפיטי של הגבר מכיל פרופיל של אישה. לאחד כמוני שמתעניין באחדות הניגודים (גבר ואישה) יש בצילום שכזה גם שכבה נוספות של משמעות שמעוררת קריאת התפעלות.

צילומים נוספים שעוסקים בפלא של המובן מאליו הם צילומי מטבעות ושטרות שאנו נוטים להתעלם מן הפרטים שעליהם, וצילומי רמזורים, שרובנו איננו טורחים להסתכל עליהם ממש מקרוב, כי זה לא משרת שום צורך מעשי שלנו.

סוג משני של נושא זה הוא צילום מזווית לא שגרתית. כך צילמתי את פסל "המדרגות לשמיים" של עזרא אוריון כשהמצלמה צמודה לחלקו התחתון ומכוונת לשמיים. נדמה לצופה שהוא עומד לטפס עליו.

גם מסגרת הצילום המלבנית היא תופעה שמובנת לנו מאליה, מעין אילוץ שלרוב לא נותנים עליו את הדעת. ראיתי ציורים שגולשים אל מחוץ למסגרת, ואולי יש גם צילומים כאלה. לפסלים אין מסגרת, וזה אחד הדברים שמבדילים אותם מציור. זיהוי של מובן מאליו הוא חצי הדרך ליצירת צילום טוב. באינטרנט ניתן להציג צילומים כאילו שאין להם מסגרת, כשהצבע של דף הפרסום והרקע של הצילום הם באותו צבע. צילמתי בגן סאקר שלט עגול שעליו נראות צלליות שחורות של ארבעה אנשים צועדים. באמצעות פוטושופ העתקתי את הצלליות על רקע לבן. כשפרסמתי בפליקר הרקע הלבן השתלב ברקע הלבן של הדף בפליקר. בשביל לחקות את אותו אפקט בתערוכה צריך לגזור את הצלליות ולהדביק אותן על הקיר.

השפעה ספרותית

מגיל עשרים אני כותב שירים. נדמה לי שהניסיון בכתיבת שירה השפיע על הצילום האמנותי שלי . כמו בשיריי אני אוהב לצלם מורכבויות פשוטות: חיבור של שיח ולילה, מים וכביש, אור וחלל פנימי של קלמטינה. כמו בשירה אני אוהב לבודד את הנושא, לנתק אותו מכל הקשר מיותר. כמו בשירה אני נותן לצילום להפתיע אותי, ומקווה באמצעותו להפתיע את מי שיצפה בצילום. הצילום והשיר אומרים משהו, משהו שמעולם לא שמעתי קודם, משהו אינטימי שקרה לי, ובגלל שאני מכבד את הקורא או את המתבונן בתמונה אני משתף אותו, נותן לו אשראי של ידיד נפש. כמו בשירה הצילומים שלי נועדו לזכירה, לפחות עבורי. בשביל שמוביל לעמק הצבאים התעניינתי ביחס שבין חזית לרקע, ברמת בית הכרם ביחס שבין זריחה לחלון, באזור התעשייה של תלפיות במופשט שהוא מוחשי.   

נדמה לי שמקור המשיכה שלי לצילום "טבע עירוני" במוטיב "היער והעיר" ביצירות של ש"י עגנון. עגנון שם לב לכך שלמרות שיער ועיר הם ניגודים המלים "יער" ו"עיר" מורכבות מאותן אותיות. מבחינתי זהו עוד סוג של מופע של רעיון אחדות הניגודים.

יש בירושלים עירי פינות טבע רבות, ומתוכן חביבים עליי במיוחד עמק האיילות ועמק המצלבה הסמוכים לביתי. אבל לא חייבים לצאת לטבע כדי לצלם טבע עירוני, שהרי כל צילום של עץ (או פרח, או אדם, או שמים) על רקע פריט מחיי העיר ייחשב כשייך לנושא צילום זה.

לסדרה זו שייכים צילומים כמו: צמחים שגדלים בעציצים, צמחים גזומים, צמחים מתורבתים, צמחים שצומחים מתוך אבן או מתוך ברזל.

כותרות – טקסט ותמונה

אמן שאני מכיר סיפר לי שהוא אינו מחבר כותרות ליצירותיו כי "האמנות אמורה לדבר בעד עצמה". אצלי לכל תמונה יש כותרת, ולעתים הכותרת היא העיקר.  כך כשצילמתי סרט קישוט על מכונית של צלם חתונות קראתי לתמונה

Marry Marriage Mary

לצילום של קורי עכביש בתוך כלוב מסריגי ברזל קראתי  

Web Site

לצילום של עורב עם הצל שלו- אור אור ועורביו

לעתים הטקסט הוא הסיבה לצילום. בסוכות ראיתי איש דתי בודק את הפיטם של אתרוג בשוק מחנה יהודה, ותהיתי מה מקור המילה "פיטם". כשהבנתי שמקורה ב"פטמה", ולאחר שנזכרתי שהפטמה של הבקבוק של התינוק היא בעצם חיקוי לפטמת אם, בא לי הרעיון לביים צילום שכותרתו "פיטמת לימון" שרואים בו חלק של לימון שנראה כמו שד עם פיטמה.

היו מקרים ששיניתי כותרת של צילום בעקבות הערה שקבלתי, או בעקבות הבנה מחדש של התמונה. כך קראתי לתמונת הבננה הריקה שלתוך החלל הפנימי שלה הכנסתי פנס כיס "בננה מוארת", אבל אחרי שאמרו לי שהדבר המואר שבמרכז התמונה נראה כמו חללית שיניתי את שם התמונה ל

Spaceship

השפעת ציור

הרעיון של דיוקן עצמי הוא רעיון ששאול מתחום הציור. צילמתי את עצמי באור מפוזר של מטרייה לבנה, כדי להמחיש את האפקט של אור מפוזר; צילמתי את עצמי בפלש על רקע הלילה כדי להמחיש את האפקט של רקע מבודד. צילמתי את עצמי על רקע של אקליפטוס ענק כדי להדגיש את גודלו של האקליפטוס. קראתי לתמונת הצל שלי "דיוקן עצמי" כדי להמחיש את האפקט של כותרות.

מדוע אני מצלם

בני משפחה, חברים, ומבקרים מן הציבור הרחב שמעירים הערות לתמונותיי – מעודדים אותי לצלם. בהחלט ייתכן שהמניע החברתי/פסיכולוגי הוא המניע העיקרי בצילומים שלי – לשתף, להשפיע, להיות מושפע, ליצור קשרים חברתיים, להרגיש בערך עצמי, להתבטא, להיות יצירתי, להעסיק את עצמי בגמלאות, להתפרסם. עם זאת אינני משתתף מיוזמתי בתערוכות אמנות, וגם אם מישהו היה רוצה לקנות צילום שלי – אינני מוכר.

לימוד מטעויות

למדתי לצלם מן ההערות שהעיר לי בני, שיר, כמעט על כל צילום: "כאן נשרף לך", "כאן חשוך מדיי", "לא בפוקוס", אך גם: "קומפוזיציה טובה", "רעיון טוב"... כשנתקלתי בקושי נעזרתי פה ושם במאמרים ובסרטוני הדרכה באינטרנט. בעיקר למדתי מהטעויות שלי. בכוונה לא למדתי בבית ספר לצילום - חששתי שהידע שארכוש שם ימנע ממני צילומים שכבר נעשו, או שיגרום לי לחקות מישהו שלא במודע. מלימודי הספרות באוניברסיטה למדתי על בשרי עד כמה ידע יכול להחליש את כוחות היצירה.

המצלמה מתמקדת כשלוחצים חצי לחיצה על כפתור ההפעלה. פעמים רבות אני שוכח את הכלל הפשוט הזה והתמונה יוצאת מטושטשת. לעתים אני מגלה שלא לחצתי חצי לחיצה ואני מצלם צילום נוסף, למרות שלרוב שני הצילומים יוצאים מוצלחים.

כשהאור אינו חזק עדיף להשהות את הצילום באמצעות הטיימר, כי אז המצלמה יותר יציבה, והתמונה יוצאת יותר חדה. גם במקרה הזה כשאני מגלה שלא השתמשתי בטיימר אני חוזר על הצילום, למזער את הסיכוי לנזק.

ככל שצילמתי גברה הערנות שלי לפרטים מיותרים בתמונה. ישנם פריטים מיותרים שאותם ניתן לנכש באמצעות תוכנת העריכה, אבל תשומת לב לעניין זה לפני הלחיצה חוסכת עבודה.

אני משתדל לא לצלם מרחוק בלי חצובה. בדרך כלל החצובה לא אתי אבל אם הנושא מספיק חשוב אני חוזר לשם עם החצובה. צילום טוב שווה את הטרחה. כך היה כשצילמתי את תמונות הרמזורים שלי.

למדתי שרצוי לצמצם ככל שניתן את מספר המעברים מבהיר לכהה. כשצילמתי ציור על דלת של רכב פרטי נתתי לציור למלא את המסגרת כך שהרקע שלו היה בהיר בדרגה אחידה. אילו הייתי מקטין אותו מעט יכולתי להראות את הדלת כולה, וזה היה אולי מקל על הבנת התופעה. חשוב לי יותר שהעיקר יהיה ממוקד וחד מאשר שהצילום יהיה מובן. לעתים עדיף להשאיר מרחב לדמיון.

השפעת השיטה להפקת רעיונות חדשים

במהלך מחקרי על סמל המגן דוד ועל השפעת התנ"ך על חיי היום יום בישראל גיליתי שמידע חדש מסתתר בממשק שבין שני מושגים (הניגודים שתוארו לעיל הם סוג משני של תופעה זו). במלים אחרות: כשמצליבים שתי קטגוריות ההכלאה מאפשרת לגלות דברים חדשים ומפתיעים. למשל: הכלאת  "מגן דוד" ו"נוצרי" מובילה לגילוי השימוש במגני דוד בכנסיות בימי הביניים. הכלאת  "סיפור מקראי" ו"מוסלמי" מובילה לגילוי האגדה על עקידת ישמעאל.

בעזרת פוטושופ חיברתי מעין נוסחה ויזואלית שממחישה את הרעיון המופשט הזה:

רמזור כחול + רמזור צהוב = רמזור ירוק

בתמונה רואים רמזורים ולא מלים. התמונה מבוססת על רמזור ירוק ששיניתי את צבעיו גם לכחול וצהוב. בגוף ההמחשה יש רובד נוסף של משמעות כי רמזור כחול הוא דימוי חדש ומפתיע.

הכלאה של "מטבח" עם "צמח" הניבה צילומים של עלה שלכת במחבת, פרח קקטוס בצלחת.

בעקבות הכלאה של  "תיאטרון" ו"דומם" צילמתי תרמיל יבש, שצנח מאיזה עץ, כשהוא מואר באלומת אור - כמו זו שמאירים על שחקן כשהוא נע על הבמה.

השתמשתי בפוטושופ בכמה וכמה עבודות להעתקת צילום של צללית או של גרפיטי לשלטי אזהרה או לחולצות טי. כך צילמתי צללית של אישה בהריון והדבקתי אותה על שלט של אין כניסה מעל לכותרת: אין כניסה לנשים בהריון.

באמצעות פוטושופ המצאתי גם שיטה לפיסול וירטואלי, וכך שתלתי מטבע של שקל בגודל שלושה מטר בכיכר בגן יבנה במקום פסל מגן דוד שניצב שם במציאות. קראתי ליצירה "עגל הזהב", והסברתי מתחת לתמונה שהמילה "עגל" אמנם מייצגת את הצאצא של הפרה, אבל מקורה במילה "עגול".