2012-1

מחשבות על צילום

פרגולה (בגבעת מרדכי  שבירושלים) כמופשט מוחשי

כל אחד זוכר את המונה ליזה של לאונרדו דה וינצ'י, את הציור "זאת לא מקטרת" של מגריט, ואת הפסל "משה" של מיכאלאנג'לו, אבל מי זוכר צילום אמנותי?

כל אחד זוכר את הצילומים שהפכו לאייקונים תרבותיים (האיש של מרלבורו- סמל הגבריות; מרילין מונרו עם השמלה המתנפנפת- סמל הנשיות או סמל מין; צנחנים בכותל- מלחמת ששת הימים; כיכר טיאננמן- אדם נגד טנק, נגד מכונה, נגד דיכוי; הנער מגטו ורשה- סמל לשואת יהודי אירופה; תמונתו של צ'ה גווארה - סמל למהפכה) אבל מי זוכר צילום אמנותי?

דורותיאה לנג הייתה בעיקר צלמת חברתית. היא עסקה בנושאים כמו "תקופת השפל", גזענות וקפיטליזם, מחנות ההסגר שהקימה ממשלת ארה"ב עבור אזרחיה היפנים במלחמת העולם השנייה. לכמה מן התמונות שלה יש איכות אמנותית מובהקת. בעיקר מרשימה יכולת החיתוך שלה שבאמצעותה היא גורמת לצופה לראות רק את מה שנראה לה חשוב.

בהיסטוריה של הצילום יש כמה תמונות שנעשו למותגים. צלם שמתייחס למותג כמו אומר לצופה בוא תראה משהו שאתה מכיר מזווית חדשה. האמצעי האמנותי הזה מזכיר קטע של ספרות יפה שמשובץ בו ציטוט מן התנ"ך. בתמונה המפורסמת ביותר של דורותיאה לנג - “Migrant mother” - שהפכה לסמל של "תקופת השפל" ששררה בארה"ב בשנות השלושים, וגם כסמל למחלת הדיכאון, רואים את Florence Thompson, בת 32, עובדת בחווה לגידול אפונה, שמכרה את כל רכושה, יושבת מיואשת באוהל בעוד שלושת ילדיה הקטנים כרוכים סביבה. התמונה הזאת מצוטטת בגוגל פעמים רבות, והיא השפיעה על אמנים אחרים, שעשו עליה עיבודים משלהם, וביניהם הצלם הישראלי עדי נס, שצילם אישה באותה תנוחה וקרא לה הגר – סמל להגירה. 

אור השקיעה צובע בזהב את צבען השחור של דלתות הברזל, אוטם את דלתות הזכוכית, שהיו שקופות בשעות היום, ומכסה אותן בהשתקפויות צבעוניות.

בשעות הבוקר חציו המערבי של רחוב יפו (בירושלים) מואר וחציו המזרחי מוצל, כך שבחלונות הראווה יש בצד החשוך השתקפות צלולה במיוחד של כל מה שקורה בצד המואר. לעתים משתלבות השתקפויות של חלונות מן החוץ בחליפות בובות הראווה שבתוך חנויות הבגדים. 

צבעם של עלי העצים והפרחים יפה במיוחד כשהם ניצבים בין המצלמה לבין השמש.

האיכות של המצלמה קובעת את טווח אפשרויות הצילום. במצלמה פשוטה לא תמיד ניתן לצלם באור חלש, לא תמיד ניתן להקפיא תנועה מהירה.

בצילום ריאליסטי (תיעודי), שמחקה את מה שאנשים רואים באופן טבעי, רואים, בדרך כלל, נושא בחזית ורקע מאחור. אבל כל צילום, כולל הריאליסטי, מורכב מצורות ומצבעים. בצילום הריאליסטי תשומת הלב של הצופה מוקדשת לנושא על חשבון הצורות והצבעים. בצילום מופשט אין בדרך כלל רקע וחזית, והצופה נאלץ לשים לב למשחק של הצורות עם הצבעים, הצבעים עם הצבעים והצורות עם הצורות.  וכך, בצילום מאקרו (ריאליסטי) של חרק, מקור העניין יכול להיות הנדירות של החרק (לא ראיתי כזה מימיי), או אסוציאציה שהוא מעורר (דומה למנהיג פוליטי), אבל בצילום מופשט מקור העניין יכול להיות שילוב מיוחד של צורות או צבעים (לא ראיתי כזה מימיי), או הרגש שהוא מעורר (לא יודע למה, אבל זה כל כך עצוב).

צילום ריאליסטי (תיעודי) מחקה את היחסים שיש במציאות בין נושא לרקע: מטוס באוויר, אנייה במים. צילום פנטסטי משנה את היחסים שיש במציאות בין נושא לרקע: מטוס במים, אנייה באוויר. צילום ריאליסטי מחקה את היחסים שיש במציאות בין חלק משלם לבין חלקים אחרים, ובצילום דיוקן יופיע האף מתחת לעיניים ומעל לפה. צילום פנטסטי משנה את היחסים שיש במציאות בין חלק משלם לבין חלקים אחרים ובצילום דיוקן יכול להופיע האף מעל לעיניים או מתחת לפה.

צילום מופשט, בהבדל מציור מופשט,  הוא תמיד ריאליסטי (תיעודי), למרות שלפי התוצאה יתקשה לעתים הצופה להבחין ביניהם.  בשניהם יכולים להופיע מלבנים צבעוניים, אבל בציור מקורם בדמיונו של הצייר, ואילו בצילום זוהי אולי פרגולה.

עבור צלם תיעודי הצילום הבא יכול להיות אירוע (חדשותי) חדש, או אירוע (טבעי) נדיר. עבור הצלם האמנותי מקורו של הצילום הבא בהבנת היחסים שבין חזית לרקע, חלק ושלם, צבע לצבע, צורה לצורה, צבע וצורה לצבע וצורה, ועם זאת כמו הצלם התיעודי, הוא לא ילחץ על הדק המצלמה לפני שיוודא שהצילום שלו הוא "חדש" ו/או "נדיר". 

צילום אמנותי מתוכנן, מבוים, מומצא, מכניס למציאות את דמיונו של הצלם. צילום אמנותי אקראי – את יכולת ההתבוננות שלו. 

ברבים מן הצילומים שלי יש דגש על צל ועל השתקפויות. מה שמשותף לשני סוגי הצילום האלה הוא שיש להם אורך ורוחב אבל אין להם עומק ומשקל. מבחינה זו הם נמצאים בין דמיון לבין מציאות, כי לדמיון (ולמחשבה) אין ממדים ואין משקל ואילו לחפצים (כולל לאור) - יש. גם המצלמה יוצרת דימוי שנמצא (כל עוד לא הודפס) בין דמיון לבין מציאות, ואולי זו הסיבה הלא מודעת לכך שצלמים אוהבים כל כך לצלם צללים והשתקפויות. 

מי שמצלם לפרנסתו מצלם לפי מה שמבקשים ממנו לצלם. צלמים חובבים מצלמים בעיקר צילום תיעודי (משפחתה, נופי טיול). אבל כמי שמצלם צילומים אמנותיים אינני יודע מראש מה אצלם, ונושאי הצילום תלויים רק בי. עם הזמן גיליתי שקצב הצילומים שלי התגבר, כי כשיצאתי לרחוב משכו את תשומת לבי תופעות שכבר נתקלתי בהן בעבר, וכך לאחר שצילמתי בהתרגשות אור שנלכד בזכוכית, ראיתי שיש לתופעה הזאת ביטויים רבים, והיא הפכה אצלי לנושא לסדרת צילומים. הבנתי שאני מצלם את מה שכבר צילמתי, שהעבר שלי כצלם אמנות קובע את עתידי.
בעקבות תובנה זו בניתי טבלה שבה רשמתי בטור אחד את כותרות כל התמונות שצילמתי ובטור שלצידו, במילה אחת, את הסיבה הראשית לצילום, את התשובה לשאלות מדוע טרחתי לצלם את התמונה הזאת, מה בה משך את תשומת לבי. לאחר שסיווגתי כך כמה מאות תמונות גיליתי שמאגר הסיבות מוגבל, כי הן חוזרות על עצמן, והנה לפניכם הטור מהטבלה שלי, לפי סדר האלפבית, עם כמה דוגמאות להמחשה: 

אור (אור זריחה, אור שקיעה, אור חוזר, אור לכוד, תגובה של חומרים שונים לאור)

אמנות מקרית (משהו שמזכיר לי ציור או פסל)

דומה ל (צל ללא כביסה שמזכיר כביסה)

המחשה לרעיון מופשט (היכל הספר ממחיש את רעיון מלחמת בני אור בבני חושך)

המצאה (לדוגמה: לחפש שחור לבן במציאות)

הפתעה

זווית צילום

חידה (חתול שחור או צל של חתול?)

יופי פרוזאי

יפה

מוזר (חתול עם שני ראשים כתוצאה מחשיפה אטית)

מותג (ענף אקליפטוס על שלט של קוקה קולה, או מגדל דוד)

מינימליזם (ריבוע בד אדום על קיר של אבן ירושלמית)

מסתורין

מסגרת

נדיר

ניגודיות

סימטריה

פוטושופ (צילומים שצולמו כדי להפוך אותם לציורים)

צבע

צורה

קומפוזיציה

רעיון

תובנה

קטע קטן מטבלת סיבות הצילום שבניתי במיקרוסופט אקסס