הצלם והספר

בעודי שקוע בצילום שלט מיוחד של חנות לעבודות אמנות בעץ בשעת בוקר מוקדמת בשכונת מאה שערים חלף מאחורי מישהו שמלמל "תצלם, תצלם". כיביתי את המצלמה והתבוננתי בו עד שהתרחק, הפעלתי אותה מחדש, צילמתי שתי גרסאות של השלט, מקרוב ומרחוק, והתחלתי ללכת לכיוון שכונת מוסררה. אחרי  דקה ראיתי אותו שוב, במספרה ריקה, איש זקן, חבוש כיפה. הוא חייך אליי בנעימות. "בוא תנוח קצת". נכנסתי והתבוננתי סביבי, מחפש מה אפשר לצלם. על הקירות  היו תמונות של רבנים. התיישבתי על אחד הכיסאות והספר התיישב מולי. הפעלתי את המצלמה והראיתי לו את השלט שצילמתי. ראיתי שזה לא מעניין אותו.

"מאיפה אתה"?

– "אני ירושלמי", מסן סימון".

-"זה רחוק. לפחות שעה הליכה".

- "אני הולך כל בוקר כמה שעות".

-"נשוי?"

-"כן"

"-ילדים?"

-"שניים, בן ובת".

- "אני מחפש אישה. תמצא לי. בת חמישים וחמש".

-"ואתה בן שבעים?"

-"כן. איך ידעת?"

-"ככה אתה נראה. מסתפרים אצלך רבנים?

-"כן"

-"אז לפני שאתה מספר אותם תגיד להם שיחפשו לך שידוך.

-"טוב, אגיד להם, אני צריך אישה דחוף".

- אם אמצא לך אישה אגיד לך. אזכור אותך לפי השלט של החנות. זה שלט שעשוי מעץ זית". קמתי והתחלתי ללכת החוצה.

-"שב עוד קצת, לאן אתה ממהר?"

-"לתמונות שעוד לא צילמתי".

אחרי כמה דקות הגעתי לרחוב דבורה. תכננתי קודם ללכת לכיוון גן העצמאות, ורחוב דבורה פנה בדיוק לכיוון ההפוך, אבל זכרתי שלפני כשבוע ראיתי פסיפס עם מפת רחובות של שכונת מוסררה, וציינתי לעצמי שרק את רחוב דבורה אינני מכיר. הייתה לי הרגשה שברחוב הזה ממתין לי צילום חשוב. ואכן בסוף הרחוב ראיתי תריס נושן של חלון אבן עגול. ראיתי הרבה פעמים חלונות שכאלה, אבל אף פעם לא ידעתי שהיה להם תריס, שמותאם להם במיוחד. צילמתי את התריס מצדו הפנימי ומצדו החיצוני, ומיהרתי ללכת הלאה, לתמונות הבאות שעוד לא צילמתי.